מאירי על נזיר ט״ו

« מאירי על נזיר י״ד ע״ב מאירי על נזיר ט״ז ע״א »

1 נזיר פתח ↗

מַתְנִי׳ ״הֲרֵינִי נָזִיר לִכְשֶׁיְּהֵא לִי בֵּן״ וְ״נָזִיר מֵאָה יוֹם״, נוֹלַד לוֹ בֵּן עַד שִׁבְעִים — לֹא הִפְסִיד כְּלוּם. לְאַחַר שִׁבְעִים — סוֹתֵר שִׁבְעִים. שֶׁאֵין תִּגְלַחַת פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם.

3 נזיר פתח ↗

שָׁאנֵי הָכָא דְּאָמַר רַחֲמָנָא: ״וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ״, מִי שֶׁנִּזְרוֹ תָּלוּי לוֹ בְּרֹאשׁוֹ. מֵיתִיבִי: נָזִיר שֶׁכָּלוּ לוֹ יָמָיו — אָסוּר לְגַלֵּחַ וְלִשְׁתּוֹת יַיִן וְלִטָּמֵא לְמֵתִים, וְאִם גִּילַּח וְשָׁתָה יַיִן וְנִטְמָא לְמֵתִים — הֲרֵי זֶה סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. תְּיוּבְתָּא. מַתְנִי׳ ״הֲרֵינִי נָזִיר לִכְשֶׁיְּהֵא לִי בֵּן״ וְ״נָזִיר מֵאָה יוֹם״, נוֹלַד לוֹ בֵּן עַד שִׁבְעִים — לֹא הִפְסִיד כְּלוּם. לְאַחַר שִׁבְעִים — סוֹתֵר שִׁבְעִים. שֶׁאֵין תִּגְלַחַת פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם.

5 נזיר פתח ↗

וְרַב כְּמַאן אַמְרַהּ לִשְׁמַעְתֵּיהּ? אִילֵּימָא כְּאַבָּא שָׁאוּל, דִּתְנַן: הַקּוֹבֵר אֶת מֵתוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים קוֹדֶם לָרֶגֶל — בָּטְלָה מִמֶּנּוּ גְּזֵירַת שִׁבְעָה.

6 נזיר פתח ↗

אֶלָּא רַב דְּאָמַר כְּרַבִּי יוֹסֵי. דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם שֶׁשָּׁחֲטוּ וְזָרְקוּ עָלֶיהָ בַּשֵּׁנִי שֶׁלָּהּ,

7 נזיר פתח ↗

וְהָתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: זָב בַּעַל שְׁתֵּי רְאִיּוֹת שֶׁשָּׁחֲטוּ וְזָרְקוּ עָלָיו בַּשְּׁבִיעִי, וְכֵן שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם שֶׁשָּׁחֲטוּ וְזָרְקוּ עָלֶיהָ, וְאַחַר כָּךְ רָאוּ, אַף עַל פִּי שֶׁמְּטַמְּאִין מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב לְמַפְרֵעַ — פְּטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי.

8 נזיר פתח ↗

1 נזיר שכלו ימיו ובא לו ליום שאחר מלאת שהוא יום הבאת קרבנותיו ותגלחתו אם לא הביא קרבנותיו הרי הוא עדיין בכל דקדוקי נזירות ואסור לשתות יין וליטמא למתים וכן אסור בגלוח שהרי גלוח שקודם קרבן אינו כלום שהרי צריך הוא לגלח על אחד מן הדמים כמו שיתבאר ואם גלח או שתה יין או ניטמא למת לוקה:

2 זהו הישר שבשמועות אלו לענין פירוש ולענין פסק ובפירושי גדולי הרבנים ראיתי בהן דרכים אחרים ואף בתוספות טרחו בה הרבה בפנים אחרים שלא נראו לנו:

3 זהו שביארנו במשנתנו במי שאמר הריני נזיר כשיהא לי בן ונזיר מעכשו מאה יום שאם נולד לו בן בסוף שבעים לא הפסיד כלום יש פוסקים שיום שבעים עולה לכאן ולכאן ר"ל שאם נולד ביום השבעים נחשוב אותו לנזירות שלו העובר ולנזירות הבן ואינו צריך למנות לנזירות הבן אלא כ"ט יום חוץ ממנו ואע"פ שרב שאמרה הוקשה עליה ממה שאמרו נולד לו עד שבעים לא הפסיד כלום ולדעת זה היה לו לומר שהרויח שהרי משתכר הוא בכך יום אחד והוא שאמרו איתגורי מיתגר כלומר ומאי האי דקאמר לא הפסיד אדרבה מרויח הוא כבר תירצה דמשום דקתני סיפא אחר שבעים סותר תנא רישא בשבעים לא הפסיד ואע"פ שחזרו והקשו עליו ממה שאמרו אחר שבעים סותר ור"ל אם נולד אף בע"א שהרי צריך הוא למנות שלשים לנזירות הבן ומתחילין מע"ב ולסוף מאה ואחד מתחיל להשלים שלשים לנזירות שלו ונמצא מפסיד יום אחד לשיטת גדולי המחברים ולשיטת התוספות מפסיד שאין נזירות הבן מובלע בתוך המאה ולדעתו אף יום ע"א עולה לכאן ולכאן ומתחילין ימי נזירות הבן ממנו ונמצא סוף ק' השלמת ימי נזירות הבן ואינו מפסיד כלום אלא שמונה ל' להשלמת נזירותו לשיטתנו או שנזירות הבן מובלע בתוך המאה לשיטת בעלי התוספות מ"מ אף הוא תירצה מאי אחר אחר אחר כלומר שנולד בע"ב שאף כשיעלה לשתים מ"מ מונה שלשים של בן ממנו ואינם כלים עד סוף ק"א וצריך למנות בהשלמת שלו עד סוף קל"א והפסיד לשיטתנו יום אחד ולשיטת התוספות כל שלשים הואיל ולא נבלע נזירותו בתוך המאה ואע"פ שאף בזו הקשו אם כן ליתני נולד אחר שבעים לא הפסיד שהרי אף לאחר שבעים הוא כן כל שנולד ביום ע"א עד שנשאר בקושיא מ"מ יש לומר בה שאלו היה שונה כן היה צריך לפרש דוקא ביום שבעים ואחד ולא פסיקא ליה למיתני אחר שבעים ומ"מ יש פוסקים שאין מקצת היום בזה ככלו ומצד הקושיא שהזכרנו שהרי מ"מ היה לו לפרש ולא לסתום שכל שאמר עד שבעים יום במשמע שבשבעים ואחד הפסיד ולדעתו אינו כן ואע"פ שהיה ראוי לסייע לרב ממה שאמר בפרק ראשון שאם גלח ביום שלשים של נזירות ראשונה מגלח לכתחלה בנזירות שניה ליום ס' שיום ל' עולה לסוף נזירות ראשונה ולתחלת נזירות שניה מ"מ אין יום הל' נמנה לשני ימים שהרי אין בין שתי הנזירות אלא ס' יום אבל זו שבכאן הוא אומר שיהא יום ע' נחשב לשני ימים עד שאם גלח ביום צ"ט יצא והרויח יום אחד ופחתו מן המאה ונמצא שאין זה דומה לזה כלל:

4 ויש מתרצין בה דהתם דין הוא שיהא יום שלשים עולה לכאן ולכאן שמאחר שגלח ביום שלשים נגמר נזירות ראשון ולפיכך סוף היום עולה לתחלת נזירות שניה וכן בזב וזבה ואבל שיום שביעי שהוא אחרון מקצתו ככלו אבל ימים שבאמצע אין אומרים בהם מקצת היום ככלו שאם כן אף בכל יום יתאבל מקצתו ודיו ואף כאן כל שלא נגמר נזירות שקבל עליו מאה יום לא נאמר שיום אחד עולה לשנים:

5 הקובר את מתו קודם הרגל כל שפגע בו רגל בתוך שבעה בטלה ממנו אבלות שבעה ומונה כ"ג לאבלות שלשים ולא סוף דבר שלשה ימים שהם עיקר המרירות אלא אפי' יום אחד אפילו שעה אחת אפילו רגע אחד ואם עברו שבעה קודם הרגל ונכנס לתחום אבלות של ל' לגיהוץ ותספורת ופגעו רגל באותו אבלות בטלה ממנו גזירת ל' ובדבר זה יום שביעי עולה לכאן ולכאן וכל ששביעי שלו ערב הרגל עולה לסוף אבלות ז' ולתחלת אבלות ל' והרי הוא כאלו פגעו רגל בשמיני ורשאי לגלח בו ואע"פ שלא גלה בו מותר לגלח אחר המועד ואין אומרין הואיל ולא נשתמש בהפסק זה לכבוד הרגל לא ישתמש בו אחר הרגל אלא אף בלא גלח מותר שהרי מכל מקום פקע אבלותו וכבר ביארנוה במקומה באחרון של מועד קטן:

6 שומרת יום כנגד יום שטבלה ביום השמור ושחטו עליה את הפסח וזרקו את הדם לשמה עם שאר החבורה על סמך טבילתה שתאכל לערב וראתה אחר כן ביום השמור עצמו אינה אוכלת לערב שהרי טמאה היא ומ"מ פטורה מלעשות פסח שני ואין הטעם משום דמכאן ולהבא הוא מטמא ר"ל שמקצת היום שבטהרה ככלו וסוף היום של טומאה כיום מחרתו שהרי ראייתה סותרת יום השמור אלא שמ"מ בשעת שחיטה וזריקה טהורה היתה:

7 אף זב שראה שתי ראיות שהוא זב לכל דבר אלא שאינו טעון קרבן ומ"מ טעון הוא שבעה נקיים וספר שבעה וטבל בשביעי שלו ושחטו וזרקו עליו על סמך שיאכל לערב וראה אחר כן אע"פ שאינו אוכל שהרי טמא הוא מ"מ פטור הוא מפסח שני שהרי בשעת שחיטה וזריקה טהור היה ולא נתבררה ביאת טומאתו ומ"מ מטמאים הם משכב ומושב למפרע מן התורה שהרי סותר מנינו לגמרי:

8 בעל שלש ראיות שחל שביעי שלו ערב פסח וכן נדה בשביעי שלה אין שוחטין עליהם שהרי אין מביאין קרבנותיהם עד יום שמיני ואין אוכלין בקדשים עד ליל שעבר שמיני ואם ראו בשמיני קודם הבאת קרבנותיהם אינם סותרים ולא מטמאין משכב ומושב למפרע כמו שיתבאר במקומו:

9 זה שביארנו בזב שטבל בשביעי ושחטו עליו שאם ראה אחר כן פטור הוא מפסח שני הואיל ולא נתבררה ביאת טומאתו בשעת שחיטה וזריקה ועכשיו מיהא טהור היה הוא הענין שדמו ענין זה לטומאת התהום והוא שאמרו טומאת התהום דזבה התירו כלומר טומאה שאין ביאתה מתבררת בשעת שחיטה וזריקה התירו שהוא לענין זה כטומאת התהום שהותרה לנזיר ועושי פסח וטומאת התהום היא שאין שום אדם יודעה ומכירה כגון שהיא משוקעת בקרקעית מערה ומים על גבה או שטמונה בתבן וצרורות ובמקומות שאין רגילות הדבר בכך כמו שיתבאר במסכתא זו ולענין נזיר כל שהשלים נזירותו בחזקת טהרה וגלח וכפר ונודע שטמא היה אע"פ שאם בטומאה ידועה נטמא סתר את הכל ומביא קרבנות טומאה ומגלח תגלחת טומאה ומונה נזירות אחרת ומביא קרבנות טהרה ומגלח אם נטמא מיהא בטומאת התהום אינו סותר כמו שיתבאר ולענין פסח אם עבר עליו אפי' היה מת שלם הואיל וטומאת התהום היתה טהור לפסח הואיל ואפשר שלא נגע ולא האהיל ושוחטין עליו ואוכל עד שידע בודאי שנטמא בו:

« מאירי על נזיר י״ד ע״ב מאירי על נזיר ט״ז ע״א »